בלוג העיצוב של ענבר.

"רק אל תגידי לי אמרתי לך" צחקה כשדיברה איתי בטלפון. "אני אף פעם לא אומרת אמרתי לך. גם לא לילדים שלי. מי שאמרתי לו יודע את זה ואני לא רואה טעם בתוכחות.." צחקתי גם אני. "אני אמנם פולניה, אבל זה בזבוז אנרגיה מיותר". שלוש שנים קודם היא הזמינה אותי לפגישת יעוץ. היא תפסה את בעלה בוגד בה, על חם, ותוך שבוע הוא היה מחוץ לבית. לא עזרו ההכחשות ולא עזרו התחנונים שלו. "גברים – מהיום שהם נולדים מלמדים אותם להכחיש" אמרה לי אז. "והכי פוגע היה שההכחשות שלו זלזלו באינטליגנציה שלי". היה לה אז צ

''הצעדות האלה עושות לי רע'' היא אמרה לי וכיבתה את הטלויזיה שדלקה ברקע. "למה את מתכוונת?" שאלתי אותה והסברתי שאני כמעט לא רואה חדשות. "הצעדות האלה, של השפחות באדום" ענתה לי. "זה מזכיר לי מצעדים צבאיים. משטרים אפלים – שלמדנו עליהם בבית הספר. דברים שאנשים עושים עם הגל של ההמון. זה חונק אותי". "אני מבינה אותך" אמרתי לה. הבנתי מיד על מה היא מדברת. אני - שלא החזקתי מעמד אפילו שנה בצופים. שהמסדרים היחידים בהם נדרשתי לעמוד, בסהכ במשך שבועיים וחצי של טירונות - כמעט כולם נגמרו בהתפוצצו

"אני רוצה להתעורר מהסיוט" היא אמרה לי בעיניים עצובות. "אני רוצה לחזור לחיים שהיו לי. החיים שחשבתי שהם רגילים ולא מעניינים. עכשיו אני מתגעגעת לזה. מתגעגעת לשגרה שלא אהבתי" לבי יצא אליה. מבחינת גיל – היא יכולה להיות אמא שלי. הם גידלו ילדים, חיתנו ילדים, גידלו נכדים. יצאו לפנסיה, השתעממו.. היא תכננה לטייל בארץ, בעולם, אולי ללמוד משהו נחמד. שכנעה אותו לפגוש קצת חברים, להיות קצת עסוק. לא באמת עשו משהו מרגש עבור עצמם. היא ראתה אותו מזדקן. בהתחלה לאט, אחר כך בבת אחת. גם הוא בטח רא