בלוג העיצוב של ענבר.

"אף אחד לא יכנס לבית הזה. זה הבית שלי. אפילו לביקור יצטרכו להתחנן. אני דומינה. יודעת מה זה דומינה?" היא שאלה אותי. אני לא מובכת בקלות, אבל הפעם, התשובה שקפצה לי לראש ללקוחה שפגשתי רק כחצי שעה קודם.. התלבטתי אם לענות או לתת לה להסביר.. הבעיה היא שגם איפוק הוא לא מהתכונות החזקות שלי... : ) חייכתי... "דומינה אני מכירה כמושג מעולם הדאנג'ן – לזה התכוונת?" גיששתי בעדינות, לראות אם זה הכיוון.. "כן בדיוק" היא ענתה בביטחון מלא.. והמשיכה. "את מבינה, כל חיי הייתי מרצה. הייתי רגילה להקטי

"חרדה היא סוג של התמכרות", הוא אמר לי באחת השיחות שלנו ממש לפני סיום העבודה המשותפת. "תסביר" ביקשתי ממנו. "מתחילים בגיל צעיר עם פחד קטן. אמא כל כך נבהלת מהפחד הקטן הזה שהוא יושבת איתך שעה ומסבירה שלא יקרה כלום. אחכ במשך חיים שלמים היא תנסה שלא תפחד שוב. כל פעם שנדמה לה שאתה כמעט פוחד – היא עוזבת הכל ויושבת איתך עוד שעה. אחכ בלי שתשים לב אתה מתחיל לחפש בתוך עצמך פחדים ומספר לה עליהם. ככל שהפחד גדול יותר השעה של אמא גדולה יותר. וככה זה גדל וגדל – המקום שאתה נותן לפחד בחיים שלך.

"מחפש אהבת אמת, פרס גדול למוצאת הישרה חחח" זה מה שכתב על עצמו באפליקציות ההיכרויות. כולל ה-חחח. הוא הראה לי את זה כששאלתי אותו מה החלומות שלו, בפגישת היעוץ לבחירה בין שתי דירות לרכישה, שהתלבט ביניהן. אהבה – זה היה החלום שלו. אהבת אמת. "מה הפרס?" שאלתי אותו "אני הפרס" הוא ענה לי. "אז למה הוספת חחח ולא השארת את זה רציני? למה בציניות?" "זה הצחיק אותי כשכתבתי. נראה לי הברקה. אני רוצה מישהי שתבין צחוק" "מה זו אהבת אמת בשבילך?" שאלתי "לא ממש יודע להגדיר. אני בטח אדע כשזה יהיה" ענה

"ובסלון אני רוצה נדנדה. לא ערסל ולא ביצה תלויה – נדנדה. נדנדה של פעם, עם לוח מעץ שיושבים עליו. זה החלום שלי. ועכשיו בטח גם את תגידי לי שאני מצחיקה וילדותית.." "קודם כל מצחיקה וילדותית, או ילדית, הן תכונות שהלוואי שהיו משתמרות אצל כולנו. מאיזשהו גיל, אנחנו מחליטים להיות מבוגרים רציניים ומאבדים את שמחת החיים לטובת (או לרעת) עול החיים. שם אנחנו מתחילים להזדקן. זו לא הכרונולוגיה שפועלת לרעתנו, אלא ההחלטה שלנו שהגיע הזמן רק להתקיים, כמו שמישהו פעם ציפה מאיתנו ולהפסיק לחיות. והגוף