בלוג העיצוב של ענבר.

היא התווכחה איתו שעות. כמעט היתה על סף דמעות כן הוא והיא והיא והוא... (קצת פחות - לה לי לה לי, לה לי לה לו).. כל בחירה וכל החלטה הפכו למלחמת עולם. נדמה היה שעל גוון ידית דלת הארון יגיעו לרבנות.. . ''על מה את באמת כועסת?" שאלתי אותה כשנפגשנו רק שתינו. "אומרים שבזמן בניית בית אנשים מגיעים עד גירושין. אז הנה – גם אנחנו בסטטיסטיקה" אמרה לי בחיוך מריר. "אוקי.. אומרים.." עניתי לה. "לא בטוח שכל מה שאומרים נכון. לפעמים אלה אגדות שצומחות מתוך חשש. אבל מה גורם לך להרגיש ככה? על מה הכעס

''ברוכה הבאה ליום הראשון של שארית חייך'' . כך אמרה לה היפה המוארת הזו, אחרי הלילה הראשון שלהן יחד. היא היתה מוקסמת מהתעוזה, מהבטחון. היא ידעה בדיוק על מה המוארת דיברה. גם היא הרגישה כך, אבל לא היתה מעלה על דעתה להסגיר רגש. בטח לא בשלב כל כך מוקדם ביחסיהן. החיים לימדו אותה שבכל פעם שהיא מביעה בטחון כלשהו בעתיד, העתיד נהרס לה. והיא לא רצתה שהעתיד יהרס לה יותר. לא היה לה כוח לעוד "אודישנים", כפי שהיא קראה לזה. ובעיקר לא היה לה כוח לעוד אכזבות. . היא עייפה מאפליקציות של הכרויות.

היא היתה שבורה. מרוסקת. היא לא ראתה איך היא אוספת את עצמה, יוצאת מהבית ההוא שהפך לכלוב, ומתחילה חיים בבית אחר. חדש. בסביבה חדשה. . מכירה קינצוגי? שאלתי אותה. קינצוגי הוא תיקון של שברים בעזרת זהב. לא תפירה, לא הדבקה. לא לזרוק ולקנות חדש. פס זהב מותך ומחבר בין הרסיסים. לא מחביא או מעלים אותם. לא מטשטש את קו השבר. להיפך. רק יוצר שלם מוזהב. חזק. מוחזק. הגדול מסך שבריו. אז אולי ככה את עכשיו. יושבת אצל הצורף הגדול שמלחים איתך בזהב את השברים, שהיו את. את מרגישה את כאב הצריבה הרותחת.

"מה אתה רוצה להרגיש כשאתה נכנס הביתה?" שאלתי אותו. "אני רוצה להרגיש גיבור", הוא ענה לי. "תסביר לי.." ביקשתי. "אני כל הזמן מסתובב בתחושה של סמרטוט. בתחושה שהיו דברים שהייתי צריך לעשות ונרתעתי. והיו דברים שהבנתי שהייתי צריך לעשות רק בדיעבד. היו דברים שעשיתי ואני מצטער עליהם. היו דברים שלא עשיתי ואני מתחרט. זה כל הזמן בראש שלי – הסימולציות של מה היה אילו.." "ואיך זה קשור לבית שלך?" שאלתי עוד. "בכל פעם שאני נכנס הביתה אני מרגיש את ההחמצה. אני יודע שהייתי יכול להיות טייס בחברות בי