בלוג העיצוב של ענבר.

"אמור להיות מאושר" היה כתוב על פתק בפתח חדר המדרגות, כאשר יצא לעבודה לאחר עוד לילה ללא שינה. אהמ הנהן לעצמו בחצי חיוך ציני. בהחלט חשב שהוא אמור היה להיות מאושר. "לא מאושר" היה כתוב על פתק אחר שהתנפנף לרגליו, כמה צעדים קדימה. "לא אמין" בישר לו פתק נוסף על המדרכה בדרך לרכב. "אין סיכוי" – על פתק עם סימני קפה בפינת הרחוב. . אוי נו.. חשב לעצמו כמעט בקול רם. אם הייתי רוחניק, עוד הייתי חושב שהיקום מעביר לי מסר. מסר שמשקף בדיוק את ההרגשה שלי הבוקר. כל הבקרים השבוע. . הוא היה מאו

"בוקר טוב", אמרה לה ילדה על קורקינט סגול, "את יודעת שעשינו שלוש תחרויות ובכולן ניצחתי?" "באמת? את כנראה מהירה כמו הרוח", ענתה לה בחיוך גדול. ככה פתאום, יום אחד, אנשים ברחוב חזרו לדבר איתה, תינוקות חזרו לצחוק אליה ולהושיט לה ידיים, כלבים וחתולים זרים חזרו לרוץ אליה בשמחה. והיא הבינה שהלב שלה שוב נפתח. . זה היה הרגע שהיא חזרה להיות מה שהיא היתה קודם... כמו בפעם ההיא כשהיא ישבה במרכזו של אולם גדול עם עשרות אנשים והקשיבה להרצאה, וחתולה שהציצה לרגע בדלת המרוחקת רצה ישירות אליה. .

ואז היא הבינה שסביב כל פרידה, היא עושה מעשה קיצוני. לפעמים עוד לפני הפרידה בפועל, כשהיא מתחילה להרגיש שהראש שלה (או שלו) כבר לא בעננים ושהפרידה מתקרבת. לפעמים אחרי הפרידה. מעשה נועז. אפילו מטורף. לא מתחשב בסביבה שלה – גם לא בילדיה. פעולה שמסכנת אותה ממש – פיזית, רגשית או כלכלית. זה תמיד מעשה שמחזיר לה את תחושת הכוח האינסופית, שהיא מרגישה בין מערכות יחסים, כשהיא לבד. ואף אחד לא יכול להגיד לה כלום על המעשה הזה – היא בכלל לא מקשיבה. כמו בגיל חמש כשמחליטים משהו וזהו. כי מי יגיד ל

בכל פעם שהיא הרגישה שהיא רוצה למות, היא חשבה על זה שביקום מקביל היא כבר מתה ומתחילה שוב מההתחלה. זה מיד החזיר אותה לאיזון - הידיעה שלא היתה רוצה להתחיל הכל מההתחלה. היא הבינה שכבר עשתה כברת דרך כל כך משמעותית, שלהתחיל לחיות מההתחלה יהיה סתם בזבוז של כל מה שעבר עליה ולימד אותה לקח, כמו שסבתה נהגה לומר. . הפעם הראשונה בה רצתה למות היתה בגיל ארבע. קטנטונת, שבדרך לגן שמעה על ילדה אחת שנולדה חולה ומתה. היא לא הכירה את הילדה ולא את משפחתה, רק הדרך בה דיברו עליה בכניסה לגן מבלי להזכ